סיפורם של הורים מאמצים המעבירים את ילדם המאומץ ברית מילה כחלק מהליך גיור. הכאב, ההדחקה, הפחד, הבעתה, הזעם, חוסר האונים – קטע מסרטו של ארי ליבסקר, "הקונצנזוס הברברי"

ילד מאומץ שעומד לעבור ברית מילה בחדר ניתוח בבית חולים במסגרת גיור בהליך אימוץ:

"יחתכו לי את הבולבול."

(האמא המאמצת צוחקת במבוכה)

מראיין: "עם מה?"

ילד: "עם סכין."

שאלה: "מה הוא יעשה עם הסכין?"

הילד משיב: "חותך רק ת'בולבול."

האמא המאמצת: "בשביל להיות יהודי שום גיל לא מאוחר."

בדרך לחדר הניתוח שבו תבוצע ברית המילה הילד המאומץ אוחז ביד אמו ושואל:
"אמא, לאן הולכים?"

האמא המאמצת: "הולכים, לדוקטור."

לפני הכניסה לחדר הניתוח, האב המאמץ אוחז בידיו את הילד שעומד לעבור את ברית המילה והילד בוכה. האמא אומרת לילד הבוכה: "די, אבא, די. כשאנחנו נלך פנימה אבא ילך להביא לך מטוס. אתה רוצה?"

בתוך חדר הניתוח, הילד המאומץ שעומד לעבור ברית מילה יושב על שולחן הניתוחים בחלוק ירוק ובוכה. הרופאה המרדימה מכינה אותו לקראת הניתוח, משכיבה אותו בעודו בוכה על המיטה ואומרת: "בוא, נגיד לאבא שלום." ברגע שהיא מנסה לשים על פניו את המסכה עם הגז המרדים הילד צורח בכל כוחו ובועט ברגליו. אחות חדר הניתוח ממהרת לתפוס את רגליו של הילד ולרסן אותו. בעוד המסכה על הפניו הילד צורח ובוכה: "אני לא רוצה להגיד, לא רוצה להגיד…"

הילד נרדם והניתוח מתחיל.

ברוך אתה אדוני אשר קידשנו במצוותיו וציוונו למול את הגרים.

אמן.

אחרי הניתוח הילד מתעורר בבכי ואומר: "לחזור הביתה, לחזור הביתה."

לאחר הניתוח, בבית ההורים המאמצים.

האב המאמץ:
"עד עכשיו אני משקשק. לא ירד לי כלום."

האם המאמצת:
"מאוד קשה."

האב המאמץ:
"מאוד קשה. מאוד מאוד מאוד קשה. פשוט לקחו אותו כמו תרנגולת לשחיטה. זה ה…"

האם המאמצת:
"די, אל תדבר ככה."

האב המאמץ:
"זה התיאור שלי. לחזור על המחזה הזה – אני לא הייתי מסכים. אבל מה אני יכול לעשות בממסד, עם הממסד, להילחם עם ממסד."

האם המאמצת:
"נו, מה אתה יכול לעשות? לא לימול?"

האב המאמץ:
"זה המצב. על מנת שהוא ייקרא יהודי, זה לעבור את המדורי הגיהנום האלה."

האם המאמצת:
"ככה, כי כשהוא יגיע לגיל מסוים, יותר גדול, אז הוא, ראינו את הסדרה 'טירונות' שהיה איזה, ראית איך שהוא רץ? איך הוא היה, הוא פחד אפילו להתקלח שמה שיראו אותו שהוא לא נימול. כבר שאלה אותי אחת האמהות, שאלה את הגננת: 'מה זה, הם לא מתכוננים לעשות לו ברית?' בגן."

האב המאמץ:
"איך הם מעזים לשאול שאלה כזו? באיזה מובן? דתי? אני לא מוכן שהילד שלי לא ייקרא יהודי. אני באתי לארץ ישראל בכוונה תחילה להיות יהודי לאומני ממדרגה ראשונה ואני רוצה שהילד שלי יהיה אותו דבר. אין ברירה. אין בחירה. מה נתנו לי לבחור? לא נתנו לנו שום דבר לבחור. לא פייר. אני לא מדבר על זה, ייתנו לי צ'ופר, הנה, הוא לא יעשה ברית הוא ייקרא יהודי לכל דבר ועניין, אבל למה כזה דבר יש?? שומו שמיים, למה?? לצערי הרב דיברנו בשמו, עשינו מה אנחנו רוצים, מה שהתחשק לנו כי הממסד הכתיב לנו ככה. זו לעניות דעתי שיטה פסולה מיסודה. שנותנים לי לדבר בשם ילד שיסבול עינויים. איפה אנשים נאורים? אני מתעלל בו. ככה הוחלט וככה עשו. לא שאלו אותי ולא שאלו אותו. היום אתה רואה את הסבל שלו, עם כל הכאבים האלה היה רוצה שיקרו לו? אז מה הוא, לא יודע מה הלך המחשבה שלו, מה הוא, מאשים אותנו, הוא אומר אנחנו קשים, רעים, לא יודע, אני לא יודע. אני יש לי הרגשה כזאתי שהוא מצביע עלינו, איך שהוא חושב שאנחנו אשמים. אבל מה יכולנו לעשות."

האם המאמצת:
"איזה שטויות. די. די. מספיק עם זה עם השטויות."

האב המאמץ:
"אני לא מדבר שטויות לצערי הרב. אני לא מדבר שטויות. אני מדבר מהכאב."

האם המאמצת:
"בסדר, זה כואב."

האב המאמץ:
"כן. זה לא שטויות.

האם המאמצת (מתפרצת בכעס):
"במפורש אתה מקלקל לכל הזוגות האחרים שרוצים לעבור את הגיור לילדים, אתה פשוט מקלקל להם. אז אל תוסיף יותר מדי. ביקשו ממך, אז תפסיק עם זה כבר."

האב המאמץ:
"בתקווה שאחד לא יסבול מכל הנושא הזה,"

האם המאמצת:
"בסדר, לא יסבול, מה לא יסבול, מה לא יסבול? כולם צריכים לעבור. מה לא יסבול? תפסיק כבר עם זה, די."

האב המאמץ:
"לא יקום איזה -"

האם המאמצת:
"לא יקום אף אחד, מספיק כבר עם הדיבורים שלך."

האב המאמץ:
"איזה מישהו בעל שיעור קומה בממסד ויבטלו את כל הקשקושים האלה ויתנו את הבחירה למשפחה, להורים."

האם המאמצת (בכעס):
"יש לך בחירה, אתה יכול גם לא לעשות לו ברית. אף אחד לא אומר לך לעשות לו ברית."